מיומנו של דחיין מקצועי

טים אורבן דחיין בנשמתו. כל כך דחיין, שהפך את זה לקריירה. הוא מדבר וכותב על זה וגם ביקש שיסרקו את המוח שלו לעומת מוח של לא-דחיין, כדי לגלות אם יש הבדל ביניהם (אין).
ההרצאה מתארת בהומור סיטואציות שרוב בני האדם יכולים להזדהות איתן. אבל זהו לא הענין המרכזי של ההרצאה.
כי טים אורבן מבצע אבחנה חשובה בין שני סוגים של דחיינות: לאירועים שיש בהם תאריך יעד מוגדר ואלו שאין בהם כל תאריך יעד.
הסוג השני, משימות שאין עבורן תאריך יעד, הן המסוכנות ביותר.
כאשר יש תאריך יעד, למשל עבור הגשת דו״ח למעסיק או לאוניברסיטה, מתישהו תתעורר הפאניקה. והיא תציל אותנו, כי היא תכריח אותנו לשבת יום ולילה (ועוד יום ועוד לילה) עד שנסיים.
אבל כשאין תאריך יעד, כי מה שאנחנו רוצים לעשות הוא יזמי, אז הבהלה המדרבנת עשויה לא להתעורר. מה שיתעורר ועוד איך הוא רגשי אשמה קשים. אבל לא רגשי אשמה מהסוג המדרבן, אלא הסוג המשתק.
טים אורבן מיטיב לתאר את התופעה. הוא לא מציע פתרונות מעשיים (חוץ מ״לחשוב על זה״). וחבל, דווקא קיימים פתרונות כאלה, בתחום האימון הקוגנטיבי. 
מקור התמונה