כמעט מיס ביקיני

ווג וויליאמס היא דוגמגישה אירית, אבל ממש לא סתומה שמדלקמת מפרומפטר. עם הרבה הומור עצמי וקסם כובש, היא יוצאת למסעות מחקר משועשעים ברחבי אירלנד. או.קי - לא בדיוק מחקר לריפוי סרטן או טיפול ברעב במדינות העולם השלישי, אבל בהחלט דברים שמראים זוויות מסוימות על טבע האדם.
בסרט הזה - כמעט מיס ביקיני, היא לוקחת על עצמה אתגר כמעט בלתי אפשרי: להפוך תוך מספר שבועות קצרצר למתחרה בתחרות מיס ביקיני, תחרות עיצוב גוף לנשים, תחום עולה באירלנד.
יש לה נתוני פתיחה לא רעים. בכל זאת דוגמנית צמרת, המתאמנת בקביעות, אולם תוך כדי התכוננות היא מגלה, שדרושים הרבה יותר מאשר אימונים והתמדה.
כל מי שעוסק בפיתוח גוף (גבר או אישה) יודע לדקלם כי האימון האמיתי מתחיל במטבח ולא מדובר בשכיבות סמיכה למרגלות הכיור, אלא בתפריט, בכמויות, בתדירות ועוד.
המממ.. - בעצם, זה רק חלק מהסיפור. האימון היותר משמעותי מתנהל בבית המרקחת.
ואנחנו לא מדברים על הסופר פארם, אלא על אתרים מפוקפקים, בהם ימכרו לכם חומרים עוד יותר מפוקפקים, שיאיצו את דרככם למה שאולי לעולם לא תגיעו אליו בדרך הטבע, באימון אינטנסיבי ככל שיהיה.
כמובן, זה מסוכן בטירוף. ווג המתאמנת הטריה, צריכה להחליט אם היא נכנסת למקום הזה, שיכול לפגוע בה גופנית ממש, לשבש את מערכות הגוף שלה, לסכן את קצב ליבה, את הכבד שלה ואת היכולת שלה להביא ילדים לעולם.

אז מי הם האנשים האלה, גברים ונשים, שמוכנים לא רק לסכן את עצמם, אלא ממש לפגוע בעצמם במודע, עבור אידאל היופי? האם היופי הזה הזה בכלל אידאלי בעיני מישהו? - והאם האנשים האלה לפחות אוהבים את המראה החדש שלהם?

כאן וויליאמס נחשפת לתופעה בשם דיסמורפיה: אנשים שמסתכלים בראי ורואים משהו אחר לחלוטין. מפתחת גוף עם זרועות אדירות מתלוננת בכנות שהן דקיקות ורופסות ובחור יפה תואר מפחד ללכת ברחוב, כי הוא חושש שאנשים יצרחו מאימה כאשר יראו אותו, בשל מראהו המבעית בעיניו.

ברקע, מתקדמות ההכנות לתחרות מיס ביקיני, בה ריסים וחיוך קורן הם כלי נשק לגיטימי בדרך לניצחון. ווג עולה לבמה לצד נשים נוספות, כולן משוחות בשיזוף מלאכותי, מבצעת פוזות ומתפללת שהחיוך הרחב יסתיר את הצלוליטיס בירכיה.