הנשים של מצרים

התקופה המכונה האביב הערבי הפיחה תקווה באנשים רבים ברחבי העולם כולו. ברבות ממדינות ערב החל אי שקט, שתורגם במקרים מסוימים למהפכה של ממש והחלפת השלטון הדכאני. גם במצרים. בינואר 2011 אלפים התכנסו בכיכר תחריר במרכז קהיר ולא הסכימו לעזוב עד שלא יתחולל שינוי. המילים ׳דמוקרטיה׳ ו׳חופש׳ נאמרו בקול רם. הנשיא מובאראק התפטר. התעוררה ציפייה לחילופי שלטון.

יתר ממחצית המפגינים בכיכר תחריר היו נשים. נתון מדהים, לחברה שמגבילה באופן מסורתי נשים מהתבלטות בציבור.

ברית שנראתה מפתיעה באותם רגעים, נכרתה בין אנשי האחים המוסלמים, קבוצה דתית נוקשה, לבין הנשים ושוחרי הדמוקרטיה במצרים בכלל.
אך התברר כי היתה זו ברית אופורטוניסטית לרגע קט, שיתוף פעולה אד-הוק. האחים המוסלמים עשו שימוש ציני בנשים ובשוחרי הדמוקרטיה כדי לקבל רוח גבית למחאה שלהם. היו להם תוכניות אחרות: לכונן במצרים שלטון דתי נוקשה, המבוסס על השריעה. בדיוק ההפך הגמור מזכויות נשים, מחופש ביטוי ומדמוקרטיה.

האידיליה החזיקה מעמד חודשיים, למרות חריקות מדי פעם. הזעם של האחים המוסלמים התפרץ ביום האישה הבינלאומי, במרץ 2011. האחים המוסלמים בכיכר שאגו על הנשים לשתוק ולהסתלק מהכיכר, אל מול החגיגה של מעמד האישה, שהרגיזה אותם והם ראו בה התגרות וחוצפה. הצבא, שעד אז עמד מנגד ונזהר לא להתערב, ניצל את הפירצה באחווה הזו והתפרץ לכיכר באלימות, תוך ביצוע מעצרים אגרסיביים ושבירת עצמות מכוונת. הם כיוונו את פגיעותיהם לאזור הראש, כדי לנטרל, לזרוע פחד וגם להרוג. לנשים נערכו ״בדיקות בתולין״. לכאורה, הבדיקות נועדו להפריך טענות על אונס מצד חיילים. בפועל, הן נועדו להשפיל ולהרתיע.

בינתיים, המהפכה התקדמה. נערכו בחירות ונציג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, עלה לשלטון. 
כדי לתת מכת מוות לשותפיו לשעבר למהפכה, מורסי, באמצעות התובע הכללי החדש, הכריז על חנינה כללית למשתתפי המהפכה, פרט לאלו שהשתתפו במהומות האחרונות, אלו שפרצו בעקבות יום האישה הבינלאומי.
כעת, הנשים הפכו לקורבנות של המהפכה שהן עזרו לחולל.

הסרט עוסק באירועים הדרמטיים מפרספקטיבה של מספר שנים.