לא רחוב ולא נעליים

׳לא רחוב ולא נעליים׳ הוא משל עירוני וגם אירוני, אוניברסאלי, נוגע ללב, שההומור שבו לא מכסה על הכאב העמוק של הוותיקים ברחוב נוה שאנן בתל-אביב ושל מבקשי המקלט שהגיעו אליו. הסרט אינו מתיימר להציע פתרון למצב המורכב, רווי המתח בין אוכלוסיות שונות ברחוב, אבל הוא מציע הבנה שהרחוב, על דייריו השונים, הוא חלק נורמלי במארג של כל עיר גדולה בעולם היום. 

מה לא עבר על מדרחוב נוה שאנן בתל-אביב? הוא נדמה כרחוב שהתעללו בו. המסע לאורכו של הרחוב הקצר אך העשיר בהיסטוריה וחוויות אנושיות, מביא את המראות והקולות של החצרות והפסאז'ים, החנויות ובתי המגורים. פסיפס של דמויות המייצר מציאות אחרת, חדשה – לעיתים הזויה – של מקום שיש בו חן, אבל לא תמיד חסד ורחמים. פעם, בשנות ה- 60׳ וה- 70׳ הוא היה רחוב תוסס וחי שעברו בו אלפי אנשים.  דוד הבמאי, אז ילד ונער שגדל בפתח-תקווה, כמו רבים מבני דורו, היה מגיע לכאן בלווית סבתא שלו לבילוי ולקניות, אפילו אם זה היה על חשבון יום לימודים. אז, בעל המסגרייה ברחוב היה מארח את הזמר טריפונאס בצהרי שישי והמוכרים המקומיים נהנו להתגאות ב"שאנז אליזה" הישראלי. 

50 שנה עברו. וכמו שסבתו שלו נהגה לעשות מגיע הבמאי לשמוע את הסיפורים של דיירי הרחוב. אבל מאז השתנה הרבה: הוותיקים נטשו. נשארו מעטים בלית ברירה. אנשי הרחוב היום הם עובדים זרים, מבקשי מקלט, המחפשים דרך להתקיים. אבל הנוסטלגיה לא חשובה כשלעצמה והיא מעלה שאלה, מחשבה ותובנה: האם באמת משהו השתבש מאז, או שבעצם הרחוב נשאר מה שהיה תמיד, מעוזם של הפליטים, של אנשים שחיים ללא הווה ומה שנשאר להם זה או לפנטז על עתיד מוצלח או להתרפק על עבר מפואר. זקני הרחוב, שמתביישים במה שהמדרחוב הפך להיות, היו בעצמם פליטים כשהגיעו לכאן.  

מי תכנן את הרחוב, מתי ולמה, ומי נתן לו את שמו.
בנו של האדריכל יוסף טישלר מספר, שאביו תיכנן את שכונת נוה שאנן עבור הפליטים היהודיים, שברחו מיפו לאחר פרעות תרפ"א (1921), בצורת מנורה כסמל המדינה. ישראל גודוביץ׳ מנפץ את הפנטזיה שהרחוב יהיה פעם "שאנז אליזה" הישראלי. זה "לא רחוב ולא נעליים" פוסק גודוביץ' ובכך מעניק לסרט את שמו. ומאז שנוסד הרחוב הגיעו לכאן גלים גלים, וגם עזבו פליטים יהודים מיפו, ניצולי שואה, יהודים שברחו מאיראן, עובדים זרים מרומניה ומולדובה, פועלים מסין ופיליפינים ובשנים האחרונות, פליטים אפריקאים מסודן ואריתראה.

המסע בנוה שאנן הוא נבירה במושג האוניברסלי של הפליטות ובתחושה הקולקטיבית של בית. זהו סרט ללא גיבורים, אבל עם לא מעט גבורה ומלחמת הישרדות של אנשים שבחרו במקום הזה כביתם, או נקלעו לכאן שלא בטובתם. 

ראו כאן כתבה בטיים אאוט תל אביב על הסרט, הכוללת ראיון עם הבמאי וסקירה של המתרחש ברחוב נווה שאנן ובשכונה, לאורך השנים.