שישה מיליון ואחד

בעקבות היומן של אבא

היומן הסודי של יוסף פישר שתיאר את הישרדותו במחנות הנאצים, התגלה רק לאחר מותו. ילדיו סירבו להתמודד עם הקריאה הכואבת, למעט דוד, במאי הסרט, שראה ביומן שליחות. הוא נחוש להוביל את אחיו למנהרות הכפייה בהרי אוסטריה, כדי שיחוו יחד את כוח הרצון הבלתי נתפס של אביהם לאחוז בחיים בכל מחיר.

פישר גם מבין שזו הזדמנות לפרק את מערכות היחסים הטעונות בין האחים וללכד מחדש את המשפחה.

אין זה עוד מסע שורשים בעקבות השואה: שמונה ק"מ במעבה האדמה החשוכה, בלב האופל של מה שהיה מחנה כפייה המוני, לאור פנסי כיס, האחים פישר מחפשים משמעות להיסטוריה המשפחתית והאישית כאחת. ככל שמקורות הכאב נחשפים, האחים מוצאים את עצמם בוכים וצוחקים, בסצנות מרירות-מתוקות, המעניקות ליצירה האישית אינטימיות נדירה.

זה הוא היופי של האנושות. שאנחנו מסוגלים לייצר זוועה אבל גם מסוגלים ליצור יופי מתוך הזוועה... ששה מיליון ואחד היא כזאת צלקת יפה

אליאן ברום, Revista Epoca, ברזיל

משפחה, אווירה ומקום לא שגרתיים, בסרט מאוד לא שגרתי. כשסרט תיעודי מצליח להצחיק ולרגש - הצפייה הופכת לחוויה

יהודה סתיו, ידיעות אחרונות

נכנסתי ספקן, יצאתי מעוך

יאיר רווה, פנאי פלוס

הבמאי דוד פישר מעז להעמיד מול השואה את הצרות הפרטיות של משפחתו, ומצליח

מאיר שניצר, מעריב

תערובת מרתקת של קירבה, אהבה, מכאובים ובדיחות

נירית אנדרמן, הארץ

...סרט שואה תיעודי מרתק.. הדרמה המשפחתית במהלך המסע מתנהלת על רקע חשיפתם, הצגתם והמחשתם של חומרים ביוגרפיים והיסטוריים מרתקים ולא מאוד ידועים

ישי קיצ׳לס, ישראל היום

אוסטריה מתמודדת עם עברה

הסרט הוא מסע בן זמננו של יוצר הסרט על רקע היסטורי.זהו מסע שלא היה מתאפשר לפני עשרים שנה. זה חיפוש שמתאפשר היום בפרספקטיבה של זמן ובזה כוחו וייחודו של סרט זה על פני סרטי שואה רבים אחרים. המסע שבמרכזו גילוי חייו כאסיר במחנה ריכוז גוזן חושף לראשונה את המאבק של תושבי המקום בשלטונות האוסטרים לשמר את אתרי עבודת הכפייה ולאפשר ביקור וקיום טקסים במקום. אוסטריה, מדינה שמעדיפה לשכוח את עברה וגם להתייחס לחלקה כאל קרבן המלחמה, ניצבת כאן בפני רצון חזק של קומץ תושבים לזכור את מה שעשו הוריהם וסביהם ולהתריע בפני הדור הצעיר מפני שנאת הזרים ושלילת החופש שלהם. הסרט מורכב ממעקב צמוד אחר מה שמתרחש במחנות גוזן 1, 2 ו- 3 ובכפרים השלווים החיים שם כיום.

בתמונה: מתקן החקירות של הגסטאפו בגונס (Gunes), אוסטריה, אז והיום:

דבר הבמאי

אף אחד לא רצה לפתוח את היומן של אבא אחרי מותו, כנראה משום ששתק כל חייו. לך תדע איזה שדים יקפצו עליך ממקום שהיה סגור ואילם כל כך הרבה שנים. אני פתחתי. אושוויץ, מטהאוזן, גוזן, גונסקירכן, רצח, מכות, רעב, קניבליזם, הומוסקסואליות. השדים חגגו. כמה מקומות וסיפורים היו מוכרים לי מלקסיקון השואה הישראלי, והשורות ביומן התנדפו לתוכם, אבל היו כאלה שלא שמעתי עליהם מימיי, וכמו נלקחו משר הטבעות. נשכחים, הזויים, דמיוניים, חסרי ממשות. נסעתי לשם עם מצלמה כדי לשנות את גורלם. רציתי להפוך אותם למציאות. חצי דרך עשיתי לבד. את החצי השני כפיתי על אחיי, שלא הסכימו למסע הזה גם כשהיו בתוכו. מרומים, מבולבלים ומתנגדים, גררתי אותם לתוך מערות, יערות וצריפים הרוסים כדי שניגע יחד במה שהיה נעול בתוך יומן. זה לא סרט על השואה, כי רוב הזמן צחקנו.

מדוע קוראים לסרט ׳שישה מיליון ואחד׳
אבא שלי שוחרר מהמחנה האחרון ששוחרר ביום האחרון של המלחמה. הוא היה מבין האחרונים שעזבו את המחנה. הוא צעד רגלית לתוך היער. כוחו לא עמד לו. הוא התיישב, נשען על עץ וחיכה למותו. ג'יפ אמריקאי עבר במקום. העלו אותו ולקחו אותו לבית החולים. הוא ניצל. הוא שרד. הוא חי. הוא הגיע לישראל והקים משפחה. אני בן שלו. אבל הוא היה קרוב מאוד להיות קורבן. היו שישה מיליון קורבנות בשואה. אם אבא שלי היה מת, הוא בוודאי היה מספר שישה מיליון ואחד. מכאן שם הסרט.

אבא היה בגריסט. עבודות עפר, כבישים וצינורות מים. פועל פשוט. כשנפטר, גיליתי את היומן שכתב. ואת תיאור המאבק שלו בעצם הכתיבה. גיליתי אבא שלא הכרתי. בכתיבה רזה ותמציתית סיפר את מה שעבר עליו במחנות הכפייה הנאציים. אני מנסה לשמוע את קולו הפנימי של אבא כשהוא כותב. אני מנסה להציץ מעבר לגבו אני מביט בו מקדימה ורואה פנים קפוצות. שיניים חורקות. שפתיים נשוכות. הוא נושך שפתיים. הוא דוקר את עצמו. טיפת דם. כאב קטנטן. מן ניסיון לא מוצלח להתמקד בתחושה פיזית. רק לא לשקוע בשגעונות. במחשבות. ממשיך לכתוב ושוכח את המאבק ונשאר רק עם הזכרונות. זה זורם עכשיו. זורם ואסוציאטיבי. איך עושים סדר בהכל. האם אספיק? הוא שואל את עצמו מפסיק לכתוב. הספקות אוכלים. כשהספקות אוכלים מי יכול להתרכז בכתיבה. מי יכול להיות משוחרר לכתיבה.

קטעים מהיומן של יוסף פישר

"זו הפעם הרביעית שאני מנסה לכתוב את קורות חיי ואת אשר אני זוכר פחות או יותר מגיל הילדות ועד לתקופה הזאת, יוני 1994, כאשר אני מתמוגג מאושר ומצפה לנכד אשר ייוולד עוד מעט בשעה טובה אצל רונאל ומיכל. אני מקווה שהפעם יהיה לי כוח נפשי לא רק להתחיל, אלא להמשיך ולהשאיר איזה דוקומנט אחרי, כיוון שרכוש לא השכלתי לצבור... למען האמת, ההידרדרות שלי וחוסר שינה התחילו ב- 4-3 השנים האחרונות. מרגע שהבנים עזבו את הבית, השתחררו המעצורים וכפי הנראה שגם מלי מרגישה יותר חופשית ונאנחת לעתים קרובות..."

"בוקר אחד הגיעה פקודה שכל היהודים מהרח' החדש יגיעו עם הפקלאך שלהם לבית-הכנסת הגדול. אמי תפרה תרמיל גב לכל ילד ומילאה אותו בצנימים, אורז, סוכר, ועוד מוצרים... אבי ואני נשארנו אחרונים. את הרגעים האחרונים בבית קשה לי לתאר. אבי לקח סכין חד וחתך את שמיכות הפוך והשחית כל דבר בעל ערך שהיה בבית. אני עומד מאובן. הייתי בהלם. כן, לפני זה הוא לקח את הכינור, פירק את המיתרים, שבר את הקשת, השחית את הגיטרה, את הבס ואת התופים. הוא עשה זאת בנחישות ובקשיחות, לא ראיתי דמעות בעיניו. כל זה לקח מספר רגעים, נשארתי המום."

"עסקנו בבניית מנהרות מתחת איזה להר... חפירה עם מכוש ואת, סחיבת חומרי בנייה ויציקות בטון. בעלי המקצוע והמנהלים היו אזרחים ממדינות שונות. הם בדרך כלל לא נגעו לרעה באנשים, הם היו אפילו מביאים מדי פעם חתיכת לחם ואפילו נקניק. אבל הקאפואים, אוקראינים ופולנים, היו מכים אותנו ללא שום סיבה. על מי שהם התלבשו, חזר למחנה שבר כלי, נחלש, לא נכנס לסידור עבודה, בדרך כלל קיבל שלשול ומת... השכל לא יתפוס מה זה להכות אדם ללא שום סיבה, עד אשר האיש מתמוטט. לגדף ולקלל אותו כל אותה עת. אני משם לא חשבתי לצאת חי."

"לאחר שהייה של כמה ימים, הצעידו אותנו שוב כשלושה ימים. בלילות ישנו תחת כיפת השמים. ירד גשם... היה לי נורא קר... למחרת בבוקר המשכנו בצעדה. אני זוכר שלעסתי עשב כמו בהמה וגם אספתי שבלולים ומצצתי, גם אספתי שבלולים שיהיה לי לערב. חשבתי שעבור כמה שבלולים מישהו יתן לי לבשל אותם. אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה. הם כולם ברחו לי מהכיס של הז'קט. היה לי מאוד מאוד עצוב."

"בדיעבד אני לא בטוח שהיום הייתי נלחם כל כך על חיי. יצר החיים היה חשוב, אולי משום שידענו כבר אז שאין לנו יותר משפחה ואפילו דמיינתי לעצמי שאנחנו היהודים כמעט היחידים שנשארנו בחיים עדיין... בלילות הייתי מתגנב לאחד המבנים ונרדם ליד מישהו שלא גירש אותי. אתם בטח מנחשים למה ומדוע לא גירש אותי. נכון מאוד."

"ברגע השחרור שכבתי ביער....על שמיכה שארגנתי לעצמי... פתאום אני רואה שהחייל הגרמני יורד ממגדל השמירה ועוזב... פתאום אני שומע צעקות של שמחה ורעש של טנקים, ובן עירי בצלאל שהיה יותר חזק ממני, מגיע אלי בריצה ומביא כל מיני קופסאות של קונסרבים ואומר לי לשמור, הוא הולך להביא עוד. אבל במקום להביא עוד הוא מגיע עם פנים מכוסים דם. הוא חטף ממישהו זפטא על הראש. אני עומד לידו אובד עצות ואז הוא אומר לי, תשתין לי על הראש: "פיש פיש יוסל'ה."

טראומת המשחררים

על מה שקרה ביער גונזקירכן, במחנה שממנו שוחרר, אבי לא הצליח לכתוב. אז נסעתי לארה"ב ומצאתי את המשחררים האמריקאים. אבל גם הם סוחבים זיכרון טראומתי. כשהתלוננתי שאבא שלי מעולם לא שיתף אותנו במה שעבר עליו, הם אמרו לי שעדיף שכך. שאין דרך לספר את הסיפור הזה.

במהלך הסרט, אחד מותיקי המלחמה (וטרנים), פיט קרנבוצ׳י מספר:
״כמעט בלתי אפשרי להסביר ולתאר את מה שראינו וקרה לנו בשער גונסקירכן. אי אפשר להסביר לאנשים עד כמה לא אנושיים מסוגלים בני אדם להיות לבני אדם אחרים. ראינו את הגרוע מכל. זה חייב להיות הגרוע ביותר. מעולם לא ראיתי סרט אימה, שמתקרב למה שראינו, למה ששמענו, למה שהרחנו.״

פסטיבלים ופרסים

פרס הסרט הטוב ביותרבפסטיבל DOK.FEST במינכן, פרס הבימוי בפסטיבל קראקוב, ציון לשבח בפסטיבל DOXA וונקובר, הבחירה הרשמית בפסטביל IDFA בהולנד. הסרט הפותח של פסטיבלCrossing Europe  לינץ (אוסטריה). פרס שרת התרבות בישראל ליצירה ציונית..

הפקה משותפת ישראל (YES דוקו) – גרמניה (ZDF arte)